<h1>ראבי"ה סימן תתקע"ה</h1>
<h2>דף יב.</h2>
הלכה למעשה אני צריך, מורי ורבי הרב ר' אליעזר בר' יואל הלוי. איש ואשה ששהו יחד עד זקנתם, ונפטר הבעל בלא זרע, והיבם תובע ליבם יבמתו הזקנה. אם מותרת לכתחילה לו, מספק שמא לא זכו לבנים זה מזה, אבל אם אילו נישאת לאחר או נשא הוא אחרת היו זוכין. או שמא היא היתה עקרה או הוא עקר ולא היתה להם שער הכושר, דכל בידי שמים קרי סריס חמה, כדאמ' בפ' הערל [ע"ט ע"ב], אין לך אשה שכשירה ליבם שלא נעשה בעלה סריס חמה שעה אחת קודם למיתה. ואע"ג דלא נולדו בו סימני סריס, דהיכא דנולדו בו סימני סריס פשיטא לן דלא היה לו שעת הכושר, אבל לא נולד ספיקא אם היה לה שעת הכושר או לאו ולא תתייבם מספיקא, או דילמא כל היכא דלא נולדו בו סימני סריס ודאי היה לו שעת הכושר. וכן גבי אשה שלא נולדו לה סימני איילונית. ובסיפרי [תצא רפ"ט] מאשר תלד ממעט איילונית ושאינה ראויה לילד מייבום, ומריבוי דיבמתו יבמתו מרבי לחליצה עקרה וזקינה, ואיילונית וקטנה. [ואיילונית וקטנה] לאו דווקא דאיילונית פטורה מחליצה ויבום. וקטנה בת חליצה ויבום. ושמא עקרה וזקינה דוקא שעולה לחליצה ואינה עולה לייבום. ואע"ג דסריס אדם בקהל גרים מייבם, בפ' הערל [שם], הכא בעקרה וזקינה גזירת הכתוב, או שמא דרבנן וקרא אסמכתא בעלמא. והא דתנן בתוספתא [פ"ב ה"ד], יש חולצין ולא מייבמין, מייבמין ולא חולצין, וכו'. עקרה וזקינה ושאר כל הנשים או חולצין או מייבמין, פי', לצדדין קתני. שאר נשים לכתחילה ועקרה וזקינה חליצתן חליצה וייבומן ייבום בדיעבד, דומיא דפצוע דכא וכרות שפכה דקתני בהן, או חולצין או מייבמין. גבי קטן מקשינן בפרק בית שמאי [קי"א ע"ב], איקרי כאן להקים זרע והאי לאו בר הכי הוא, ומשני לה מקרא, כי ישבו אחים יחדו, אפי' יום אחד, הא לאו הכי לא הוי בר ייבום, ומאי שנא מזקן, וכי אית לן למימר דגרע קטן אע"ג דאתי לכלל הכי הואיל ולא היתה לו שעת הכושר מזקן דפסק מלהוליד הואיל (ולא) [ו]היתה לו שעת הכושר. ומורי יזכה לכבוד ועושר. עיני נשואות לתשובות מורי, ובאתי בכל מיני פיוסים לזרז הדבר מאד, כי ידעתיו זריז ומשובח, כי הדבר נחוץ מאד. שמחה ב"ר שמואל.
תשובה. באתי לפני מאורי מורי ה"ר שמחה להשיב בקצרה. גלוי לפני כל כי לנסותי בא, כי קטנו עבה ממתני, אך ענוותך תרביני. ולא מצאתי איש עיתי לאלתר להשיב על ידו, לכך ישא אדוני את חטאתי, כי עלי מצות המלך לקיים, ואף טירדת (הנשיא) [הנשואין] וטירדת החג מנעני לחקור אחריהם. ששאל אדוני אם זקינה מותרת לייבם או לאו, אני לא באתי לידי מידה זו לשאול דבר זה מרבותיי. אך בבחרותי ראיתי מרת אוריגיא כשהיתה זקינה כשמת בעלה ר' קלונימוס בר' יעקב, דודתו של ה"ר מנחם, והיבמין הר' הילל ואחיו הר' אפרים. ובאו לפני רבותי' בוועד הקהילות רבני שפירא ומגנצא וגרמיישא, ואף רבינו אבא מרי היה שם, וכפאוה שנתנה להם בין קרקע וספרים וכסף שוה מאה זקוקים. כי היא היתה תובעת לחלוץ והם היו רוצים ליבם, אע"פ שהיו להם נשים. ואשר ידם (עמם) [עמה] היו רוצים לכופם לחלוץ, (והם היו רוצים ליבם) והיבמים היו אומרים, תקנת רבי' מאור הגולה לא היה במקום דיחוי מצוה. ולא שמעתי פוצה פה מצפצף שהיו אוסרים להתייבם מפני זקנותה. וחלצו לה, ונשאת לר' אליקום פרנס, ולא היה לה וולד עד יום מותה. ואילו היה בדבר איסור ייבום לא היתה נותנת כלום, כי קרוביה היו קרובים למלכות ונכדה היה ר' מנחם. וידע אדוני כי נ"ל דמותרת לייבם, הואיל והיתה לה שעת כושר. דדוקא דנולדו סימני סריס או סימני איילונית לא חולץ ולא מייבם, כדאמרי' בסוף האשה רבה [צ"ז ע"א], בן עשרים שלא הביא שתי שערות וכו' והוא הסריס לא חולץ ולא מייבם, ומפרש תלמודא. והוא שנולדו לו סימני סריס, ואי לא, מחזקי' ליה בקטן, שעתיד להביאם עד רוב שנותיו, ואע"ג דלא שכיח שיתעכבו בו כולי האי, דתלינן בכחישותא או בבריותא, כדאיתא התם. ואפי' ליבם שרי, דקיימא לן כרבנן דפליגי עליה דר' מאיר, דסבירא להו בריש פ' (יוצא דופן) [בנות כותים, ל"ב ע"א], זיל בתר רובא דקטנים ורוב קטנים לאו סריסים נינהו, וזיל בתר רובא דקטנות ורוב קטנות לאו איילונית נינהו. ואפי' לייבם שרי, כדאיתא התם, (דהכי) [והכי] הילכתא כרבנן. ובפרק כיצד אשת [כ' ע"ב], כל הנשים לא יתייבמו גזירה משום איילונית. ומשני, איילונית לא שכיחא. פי' רובא דאיילונית לא שכיחא, דלא תקשי דבפ' (יוצא דופן) [בנות כותים, שם] קרי ליה מיעוטא דשכיחא. אי נמי, יש לומר, שכיח טפי מנידות מעריסתן. וכיון (שזכין) [שזכינו] דלא שכיחא ואזלינן [בתר רובא], א"כ היתה לה שעת הכושר, ואין כאן רגלים לדבר, דתלינן שלא זכו לבנות זה מזה, הילכך מייבם נמי, כדאיתא בהערל [ע"ט ע"ב], ויבמו את אשתו לקיים דברי ר' עקיבא. ור' עקיבא דנקט, חולץ וחולצין לאשתו, הוא הדין דמייבם ומייבמין לאשתו, כדאיתא התם בגמ', כיון דהיתה לה שעת הכושר, וקרי' ביה להקים שם לאחיו, וכן בזקינה. דלא דמו לפצוע דכא דאותיב רבא, דהתם אסור לקיימו משום [דברים כ"ג] לא יבא פצוע דכא, וגזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שנייה, כדאיתא התם בפ' כיצד [כ' ע"ב], אבל זקן וזקינה אין כאן איסור לאו. ובהערל [פ' ע"א] גרסי' נמי, סריס חמה מנא ידעינן, וכו' עד, וניחוש שמא הבריא בינתיים. ומשני, כיון דתחילתו וסופו לקויי לא חיישינן ומשמע הא לאו הכי חיישינן. ותלינן שהיה לו שעת הכושר. וכן פר"ש, שמא הבריא והיה לו שעת הכושר, ומיהו זו נוכל לפרש לעניין חליצה גרידא. והך דתוספתא [פ"ב ה"ד] ראיה גדולה היא, ובספר המקצועות ורבי' חננאל ובהלכות גדולות הביא אותה אגב גררא דפ"ק דיבמות, דקתני, יש חולצות ומתייבמות, וכו' עד, איסור מצוה ואיסור קדושה חולצות ולא מתייבמות, עקרה וזקינה ושאר כל הנשים או חולצות או מתייבמות. ומה שאמר רבי' בכתבו דשמא לצדדין קתני, שאר כל הנשים לכתחילה, עקרה וזקינה בדיעבד (ובזמן) [יבומן] ייבום, דומיא דפצוע [דכא] וכרות שפכה דקתני בהו סיפא, [או] חולצין או מייבמין. פה קדוש יאמר דבר זה, א"כ הוה ליה למכלל עקרה וזקינה בהדי רישא ולמתני איסור מצוה ואיסור קדושה ועקרה וזקינה חולצות ולא מתייבמות, ושאר כל הנשים או חולצות או מתייבמות. דהא איסור לאוין דומיא דהני ייבומ(י)ן ייבום, כדאיתא בפ' כיצד [כ' ע"ב] ומייתי ליה בהערל [ע"ט ע"ב], פצוע דכא וכרות שפכה סריס אדם והזקן או חולצין או מייבמין. פירוש, בדיעבד, כדקתני, אם בעלו קנו. אלא מדכייל להו בהדי שאר נשים ש"מ דלכתחילה מתייבמת. וכן פצוע דכא וכרות שפכה דסיפא מדלא כייל להו כל[ל] בהדי הספיקות חולצין ולא מייבמין ש"מ דלכתחילה, ומוקמי' לה בקהל גרים, כדאיתא בהערל [שם]. והך דאותיב רבא, פצוע דכא וכו', לא איפשר לשנויי הכי, משום דקתני בה, ואסור לקיימן משום שנא' לא יבא וכו'. וההיא ברייתא אחריתי היא, דמסיים בה, כיצד, מתו ולהן אחין וכו', ואם בעלו קנו ואסור לקיימן וכו', מה שלא שנו בזו, ש"מ דלכתחילה מיירי.
וראיתי (בספר בפ' סיפר') [בפירוש סיפרי של רבינו הילל ובספר אבן העזר] של רבי' אב"ן זקיני שפי' נמי דמריבוי דיבמתו יבמתו ריבה אותה לחליצה, וסתם דבריו, ולא יתכן. כי גם ראיתי שפי' לעיל מינה, ולא אוציא את העריות שהן בלא תעשה, מחליצה, ת"ל לא אבה יבמי, ולא [שלא] (ש)אבה בה המקום. והא ליתא, דהא משנה רווחת היא [כ' ע"א], איסור מצוה ואיסור קדושה חולצת ולא מתייבמת. ותו, אי מאשר תלד ממעט להו מייבום ומיבמתו יבמתו ריבה להו לחליצה, אמאי לא ממעט נמי מאשר תלד איילונית ושאינה ראיה לילד ועקרה וזקינה מייבום, כדמוכח לכולהו מייבמתו יבמתו ריבה, ונימא נמי לאו דווקא, ואיילונית פטורה מחליצה ויבום ועקרה וזקנה ממעט רק מייבום, כי היכא דסיפא דמרב' איילונית לאו דווקא. אלא נ"ל דסיפא ורישא דווקא, וה"פ, אשר תלד, פרט לאיילונית שאינה ראויה לילד, וחדא מילתא היא. ובגמרא דידן [י"ב ע"א] גרסי', פרט לאיילונית שאינה יולדת, ומייבום קאי. ומיהו מחליצה נמי ממעט' ממילא, דכיון שאינה עולה לייבום אינה עולה לחליצה. ואם לא יחפץ האיש וגו', ולא שלא חפץ בה המקום, וממעט מייבום. אוציא (עדרו) [עריות] (ב)של מיתת ב"ד מייבום ולא אוציא חייבי לאוין מייבום, ת"ל לא אבה יבמי, ולא שלא אבה בה המקום, והני מילי בכלל לא אבה. ואע"ג דבפ' כיצד [כ' ע"ב] מפ' טעמא אחרינא, גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שנייה, הרבה דוגמא יש בספרי והם אסמכתא, דהאמר בפ' כיצד [שם ע"א] (דבגדול) [רב גידל] נמי בעי לרבויי מיבמתו יבמתו חייבי לאוין, ולא איתוקם, (ו)רב גידל לא שמיע ליה ברייתא וספרי דדריש ליבמתו ריבה לעקרה ולזקינה, לקחת את יבמתו מה צריך, מפני שנאמר והיה הבכור אשר תלד, ומיעטינן איילונית מייבום, יכול שאני מוציא עקרה וזקינה ואיילונית וקטנה שאינה ראויה לילד, ת"ל יבמתו יבמתו. [ה"פ] יכול שאני מוציא מייבום עקרה וזקינה שתהיה כאיילונית וקטנה שאינה ראוייה לילד שמיעטו מייבום, ת"ל יבמתו יבמתו, ריבה אותם לייבום נמי. והא דנקט קטנה בהדי איילונית, בשיטת ר' מאיר, דאמר [ס"א ע"א], קטן וקטנה לא חולצין ולא מייבמין. וטפי נראה לשנות, יכול שאני מוציא עקרה וזקינה וקטנה ואיילונית, ת"ל יבמתו יבמתו, ריבה עקרה וזקינה וקטנה נמי לייבום, וכרבנן דאזלי' בתר רובא. כנ"ל ועיקר, דאצל איילונית צריך לגרוס, (ו)שאינה ראוייה לילד, כדאמרי' ביבמות [י"ב ע"א], פרט לאיילונית שאינה יולדת. ומההיא דאמרי' [ק"א ע"א], אם היה הוא ילד והיא זקינה אומרים לו, כלך אצל שכמותך, אין ראייה, דהתם קרי לה זקינה גבי ילדה אפי' ראויה לילד. ולא שאני כדיי לסמוך על דברי, אך מה שנ"ל כתבתי. (ואיני) [ואדוני] חכם כמלאך האלקים, יודע להבחין אם כוונתם לשם נוי או לשום ממון הוא או לאו. וגם אם היבם חפץ לכפותה בדין לייבום והיא אינה חפיצה לא לייבם ולא לחלוץ או אם היא חפיצה בחליצה, אודע לרבינו כי תליא באשלי רברבי אי מצות חליצה קודמת אי מצות ייבום ולא ראיתי כופין לאשה לייבם, אך (התם) [רת"ם] ראיתי מקרב לחלוץ (כי היה) [כשהיה] אומר אני חפץ (לכם) [ליבם] עד שהיו מתפשר, אבל כופין (לבם) [ליבם] בב"ד לא ראיתי. יש ראיות על שני הדרכים ואדוני מורי יודע הכל.
<h2>דף לט:</h2>
הלכה למעשה אני צריך, מורי ורבי הרב ר' אליעזר בר' יואל הלוי. איש ואשה ששהו יחד עד זקנתם, ונפטר הבעל בלא זרע, והיבם תובע ליבם יבמתו הזקנה. אם מותרת לכתחילה לו, מספק שמא לא זכו לבנים זה מזה, אבל אם אילו נישאת לאחר או נשא הוא אחרת היו זוכין. או שמא היא היתה עקרה או הוא עקר ולא היתה להם שער הכושר, דכל בידי שמים קרי סריס חמה, כדאמ' בפ' הערל [ע"ט ע"ב], אין לך אשה שכשירה ליבם שלא נעשה בעלה סריס חמה שעה אחת קודם למיתה. ואע"ג דלא נולדו בו סימני סריס, דהיכא דנולדו בו סימני סריס פשיטא לן דלא היה לו שעת הכושר, אבל לא נולד ספיקא אם היה לה שעת הכושר או לאו ולא תתייבם מספיקא, או דילמא כל היכא דלא נולדו בו סימני סריס ודאי היה לו שעת הכושר. וכן גבי אשה שלא נולדו לה סימני איילונית. ובסיפרי [תצא רפ"ט] מאשר תלד ממעט איילונית ושאינה ראויה לילד מייבום, ומריבוי דיבמתו יבמתו מרבי לחליצה עקרה וזקינה, ואיילונית וקטנה. [ואיילונית וקטנה] לאו דווקא דאיילונית פטורה מחליצה ויבום. וקטנה בת חליצה ויבום. ושמא עקרה וזקינה דוקא שעולה לחליצה ואינה עולה לייבום. ואע"ג דסריס אדם בקהל גרים מייבם, בפ' הערל [שם], הכא בעקרה וזקינה גזירת הכתוב, או שמא דרבנן וקרא אסמכתא בעלמא. והא דתנן בתוספתא [פ"ב ה"ד], יש חולצין ולא מייבמין, מייבמין ולא חולצין, וכו'. עקרה וזקינה ושאר כל הנשים או חולצין או מייבמין, פי', לצדדין קתני. שאר נשים לכתחילה ועקרה וזקינה חליצתן חליצה וייבומן ייבום בדיעבד, דומיא דפצוע דכא וכרות שפכה דקתני בהן, או חולצין או מייבמין. גבי קטן מקשינן בפרק בית שמאי [קי"א ע"ב], איקרי כאן להקים זרע והאי לאו בר הכי הוא, ומשני לה מקרא, כי ישבו אחים יחדו, אפי' יום אחד, הא לאו הכי לא הוי בר ייבום, ומאי שנא מזקן, וכי אית לן למימר דגרע קטן אע"ג דאתי לכלל הכי הואיל ולא היתה לו שעת הכושר מזקן דפסק מלהוליד הואיל (ולא) [ו]היתה לו שעת הכושר. ומורי יזכה לכבוד ועושר. עיני נשואות לתשובות מורי, ובאתי בכל מיני פיוסים לזרז הדבר מאד, כי ידעתיו זריז ומשובח, כי הדבר נחוץ מאד. שמחה ב"ר שמואל.
תשובה. באתי לפני מאורי מורי ה"ר שמחה להשיב בקצרה. גלוי לפני כל כי לנסותי בא, כי קטנו עבה ממתני, אך ענוותך תרביני. ולא מצאתי איש עיתי לאלתר להשיב על ידו, לכך ישא אדוני את חטאתי, כי עלי מצות המלך לקיים, ואף טירדת (הנשיא) [הנשואין] וטירדת החג מנעני לחקור אחריהם. ששאל אדוני אם זקינה מותרת לייבם או לאו, אני לא באתי לידי מידה זו לשאול דבר זה מרבותיי. אך בבחרותי ראיתי מרת אוריגיא כשהיתה זקינה כשמת בעלה ר' קלונימוס בר' יעקב, דודתו של ה"ר מנחם, והיבמין הר' הילל ואחיו הר' אפרים. ובאו לפני רבותי' בוועד הקהילות רבני שפירא ומגנצא וגרמיישא, ואף רבינו אבא מרי היה שם, וכפאוה שנתנה להם בין קרקע וספרים וכסף שוה מאה זקוקים. כי היא היתה תובעת לחלוץ והם היו רוצים ליבם, אע"פ שהיו להם נשים. ואשר ידם (עמם) [עמה] היו רוצים לכופם לחלוץ, (והם היו רוצים ליבם) והיבמים היו אומרים, תקנת רבי' מאור הגולה לא היה במקום דיחוי מצוה. ולא שמעתי פוצה פה מצפצף שהיו אוסרים להתייבם מפני זקנותה. וחלצו לה, ונשאת לר' אליקום פרנס, ולא היה לה וולד עד יום מותה. ואילו היה בדבר איסור ייבום לא היתה נותנת כלום, כי קרוביה היו קרובים למלכות ונכדה היה ר' מנחם. וידע אדוני כי נ"ל דמותרת לייבם, הואיל והיתה לה שעת כושר. דדוקא דנולדו סימני סריס או סימני איילונית לא חולץ ולא מייבם, כדאמרי' בסוף האשה רבה [צ"ז ע"א], בן עשרים שלא הביא שתי שערות וכו' והוא הסריס לא חולץ ולא מייבם, ומפרש תלמודא. והוא שנולדו לו סימני סריס, ואי לא, מחזקי' ליה בקטן, שעתיד להביאם עד רוב שנותיו, ואע"ג דלא שכיח שיתעכבו בו כולי האי, דתלינן בכחישותא או בבריותא, כדאיתא התם. ואפי' ליבם שרי, דקיימא לן כרבנן דפליגי עליה דר' מאיר, דסבירא להו בריש פ' (יוצא דופן) [בנות כותים, ל"ב ע"א], זיל בתר רובא דקטנים ורוב קטנים לאו סריסים נינהו, וזיל בתר רובא דקטנות ורוב קטנות לאו איילונית נינהו. ואפי' לייבם שרי, כדאיתא התם, (דהכי) [והכי] הילכתא כרבנן. ובפרק כיצד אשת [כ' ע"ב], כל הנשים לא יתייבמו גזירה משום איילונית. ומשני, איילונית לא שכיחא. פי' רובא דאיילונית לא שכיחא, דלא תקשי דבפ' (יוצא דופן) [בנות כותים, שם] קרי ליה מיעוטא דשכיחא. אי נמי, יש לומר, שכיח טפי מנידות מעריסתן. וכיון (שזכין) [שזכינו] דלא שכיחא ואזלינן [בתר רובא], א"כ היתה לה שעת הכושר, ואין כאן רגלים לדבר, דתלינן שלא זכו לבנות זה מזה, הילכך מייבם נמי, כדאיתא בהערל [ע"ט ע"ב], ויבמו את אשתו לקיים דברי ר' עקיבא. ור' עקיבא דנקט, חולץ וחולצין לאשתו, הוא הדין דמייבם ומייבמין לאשתו, כדאיתא התם בגמ', כיון דהיתה לה שעת הכושר, וקרי' ביה להקים שם לאחיו, וכן בזקינה. דלא דמו לפצוע דכא דאותיב רבא, דהתם אסור לקיימו משום [דברים כ"ג] לא יבא פצוע דכא, וגזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שנייה, כדאיתא התם בפ' כיצד [כ' ע"ב], אבל זקן וזקינה אין כאן איסור לאו. ובהערל [פ' ע"א] גרסי' נמי, סריס חמה מנא ידעינן, וכו' עד, וניחוש שמא הבריא בינתיים. ומשני, כיון דתחילתו וסופו לקויי לא חיישינן ומשמע הא לאו הכי חיישינן. ותלינן שהיה לו שעת הכושר. וכן פר"ש, שמא הבריא והיה לו שעת הכושר, ומיהו זו נוכל לפרש לעניין חליצה גרידא. והך דתוספתא [פ"ב ה"ד] ראיה גדולה היא, ובספר המקצועות ורבי' חננאל ובהלכות גדולות הביא אותה אגב גררא דפ"ק דיבמות, דקתני, יש חולצות ומתייבמות, וכו' עד, איסור מצוה ואיסור קדושה חולצות ולא מתייבמות, עקרה וזקינה ושאר כל הנשים או חולצות או מתייבמות. ומה שאמר רבי' בכתבו דשמא לצדדין קתני, שאר כל הנשים לכתחילה, עקרה וזקינה בדיעבד (ובזמן) [יבומן] ייבום, דומיא דפצוע [דכא] וכרות שפכה דקתני בהו סיפא, [או] חולצין או מייבמין. פה קדוש יאמר דבר זה, א"כ הוה ליה למכלל עקרה וזקינה בהדי רישא ולמתני איסור מצוה ואיסור קדושה ועקרה וזקינה חולצות ולא מתייבמות, ושאר כל הנשים או חולצות או מתייבמות. דהא איסור לאוין דומיא דהני ייבומ(י)ן ייבום, כדאיתא בפ' כיצד [כ' ע"ב] ומייתי ליה בהערל [ע"ט ע"ב], פצוע דכא וכרות שפכה סריס אדם והזקן או חולצין או מייבמין. פירוש, בדיעבד, כדקתני, אם בעלו קנו. אלא מדכייל להו בהדי שאר נשים ש"מ דלכתחילה מתייבמת. וכן פצוע דכא וכרות שפכה דסיפא מדלא כייל להו כל[ל] בהדי הספיקות חולצין ולא מייבמין ש"מ דלכתחילה, ומוקמי' לה בקהל גרים, כדאיתא בהערל [שם]. והך דאותיב רבא, פצוע דכא וכו', לא איפשר לשנויי הכי, משום דקתני בה, ואסור לקיימן משום שנא' לא יבא וכו'. וההיא ברייתא אחריתי היא, דמסיים בה, כיצד, מתו ולהן אחין וכו', ואם בעלו קנו ואסור לקיימן וכו', מה שלא שנו בזו, ש"מ דלכתחילה מיירי.
וראיתי (בספר בפ' סיפר') [בפירוש סיפרי של רבינו הילל ובספר אבן העזר] של רבי' אב"ן זקיני שפי' נמי דמריבוי דיבמתו יבמתו ריבה אותה לחליצה, וסתם דבריו, ולא יתכן. כי גם ראיתי שפי' לעיל מינה, ולא אוציא את העריות שהן בלא תעשה, מחליצה, ת"ל לא אבה יבמי, ולא [שלא] (ש)אבה בה המקום. והא ליתא, דהא משנה רווחת היא [כ' ע"א], איסור מצוה ואיסור קדושה חולצת ולא מתייבמת. ותו, אי מאשר תלד ממעט להו מייבום ומיבמתו יבמתו ריבה להו לחליצה, אמאי לא ממעט נמי מאשר תלד איילונית ושאינה ראיה לילד ועקרה וזקינה מייבום, כדמוכח לכולהו מייבמתו יבמתו ריבה, ונימא נמי לאו דווקא, ואיילונית פטורה מחליצה ויבום ועקרה וזקנה ממעט רק מייבום, כי היכא דסיפא דמרב' איילונית לאו דווקא. אלא נ"ל דסיפא ורישא דווקא, וה"פ, אשר תלד, פרט לאיילונית שאינה ראויה לילד, וחדא מילתא היא. ובגמרא דידן [י"ב ע"א] גרסי', פרט לאיילונית שאינה יולדת, ומייבום קאי. ומיהו מחליצה נמי ממעט' ממילא, דכיון שאינה עולה לייבום אינה עולה לחליצה. ואם לא יחפץ האיש וגו', ולא שלא חפץ בה המקום, וממעט מייבום. אוציא (עדרו) [עריות] (ב)של מיתת ב"ד מייבום ולא אוציא חייבי לאוין מייבום, ת"ל לא אבה יבמי, ולא שלא אבה בה המקום, והני מילי בכלל לא אבה. ואע"ג דבפ' כיצד [כ' ע"ב] מפ' טעמא אחרינא, גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שנייה, הרבה דוגמא יש בספרי והם אסמכתא, דהאמר בפ' כיצד [שם ע"א] (דבגדול) [רב גידל] נמי בעי לרבויי מיבמתו יבמתו חייבי לאוין, ולא איתוקם, (ו)רב גידל לא שמיע ליה ברייתא וספרי דדריש ליבמתו ריבה לעקרה ולזקינה, לקחת את יבמתו מה צריך, מפני שנאמר והיה הבכור אשר תלד, ומיעטינן איילונית מייבום, יכול שאני מוציא עקרה וזקינה ואיילונית וקטנה שאינה ראויה לילד, ת"ל יבמתו יבמתו. [ה"פ] יכול שאני מוציא מייבום עקרה וזקינה שתהיה כאיילונית וקטנה שאינה ראוייה לילד שמיעטו מייבום, ת"ל יבמתו יבמתו, ריבה אותם לייבום נמי. והא דנקט קטנה בהדי איילונית, בשיטת ר' מאיר, דאמר [ס"א ע"א], קטן וקטנה לא חולצין ולא מייבמין. וטפי נראה לשנות, יכול שאני מוציא עקרה וזקינה וקטנה ואיילונית, ת"ל יבמתו יבמתו, ריבה עקרה וזקינה וקטנה נמי לייבום, וכרבנן דאזלי' בתר רובא. כנ"ל ועיקר, דאצל איילונית צריך לגרוס, (ו)שאינה ראוייה לילד, כדאמרי' ביבמות [י"ב ע"א], פרט לאיילונית שאינה יולדת. ומההיא דאמרי' [ק"א ע"א], אם היה הוא ילד והיא זקינה אומרים לו, כלך אצל שכמותך, אין ראייה, דהתם קרי לה זקינה גבי ילדה אפי' ראויה לילד. ולא שאני כדיי לסמוך על דברי, אך מה שנ"ל כתבתי. (ואיני) [ואדוני] חכם כמלאך האלקים, יודע להבחין אם כוונתם לשם נוי או לשום ממון הוא או לאו. וגם אם היבם חפץ לכפותה בדין לייבום והיא אינה חפיצה לא לייבם ולא לחלוץ או אם היא חפיצה בחליצה, אודע לרבינו כי תליא באשלי רברבי אי מצות חליצה קודמת אי מצות ייבום ולא ראיתי כופין לאשה לייבם, אך (התם) [רת"ם] ראיתי מקרב לחלוץ (כי היה) [כשהיה] אומר אני חפץ (לכם) [ליבם] עד שהיו מתפשר, אבל כופין (לבם) [ליבם] בב"ד לא ראיתי. יש ראיות על שני הדרכים ואדוני מורי יודע הכל.
<h2>דף עט:</h2>
הלכה למעשה אני צריך, מורי ורבי הרב ר' אליעזר בר' יואל הלוי. איש ואשה ששהו יחד עד זקנתם, ונפטר הבעל בלא זרע, והיבם תובע ליבם יבמתו הזקנה. אם מותרת לכתחילה לו, מספק שמא לא זכו לבנים זה מזה, אבל אם אילו נישאת לאחר או נשא הוא אחרת היו זוכין. או שמא היא היתה עקרה או הוא עקר ולא היתה להם שער הכושר, דכל בידי שמים קרי סריס חמה, כדאמ' בפ' הערל [ע"ט ע"ב], אין לך אשה שכשירה ליבם שלא נעשה בעלה סריס חמה שעה אחת קודם למיתה. ואע"ג דלא נולדו בו סימני סריס, דהיכא דנולדו בו סימני סריס פשיטא לן דלא היה לו שעת הכושר, אבל לא נולד ספיקא אם היה לה שעת הכושר או לאו ולא תתייבם מספיקא, או דילמא כל היכא דלא נולדו בו סימני סריס ודאי היה לו שעת הכושר. וכן גבי אשה שלא נולדו לה סימני איילונית. ובסיפרי [תצא רפ"ט] מאשר תלד ממעט איילונית ושאינה ראויה לילד מייבום, ומריבוי דיבמתו יבמתו מרבי לחליצה עקרה וזקינה, ואיילונית וקטנה. [ואיילונית וקטנה] לאו דווקא דאיילונית פטורה מחליצה ויבום. וקטנה בת חליצה ויבום. ושמא עקרה וזקינה דוקא שעולה לחליצה ואינה עולה לייבום. ואע"ג דסריס אדם בקהל גרים מייבם, בפ' הערל [שם], הכא בעקרה וזקינה גזירת הכתוב, או שמא דרבנן וקרא אסמכתא בעלמא. והא דתנן בתוספתא [פ"ב ה"ד], יש חולצין ולא מייבמין, מייבמין ולא חולצין, וכו'. עקרה וזקינה ושאר כל הנשים או חולצין או מייבמין, פי', לצדדין קתני. שאר נשים לכתחילה ועקרה וזקינה חליצתן חליצה וייבומן ייבום בדיעבד, דומיא דפצוע דכא וכרות שפכה דקתני בהן, או חולצין או מייבמין. גבי קטן מקשינן בפרק בית שמאי [קי"א ע"ב], איקרי כאן להקים זרע והאי לאו בר הכי הוא, ומשני לה מקרא, כי ישבו אחים יחדו, אפי' יום אחד, הא לאו הכי לא הוי בר ייבום, ומאי שנא מזקן, וכי אית לן למימר דגרע קטן אע"ג דאתי לכלל הכי הואיל ולא היתה לו שעת הכושר מזקן דפסק מלהוליד הואיל (ולא) [ו]היתה לו שעת הכושר. ומורי יזכה לכבוד ועושר. עיני נשואות לתשובות מורי, ובאתי בכל מיני פיוסים לזרז הדבר מאד, כי ידעתיו זריז ומשובח, כי הדבר נחוץ מאד. שמחה ב"ר שמואל.
תשובה. באתי לפני מאורי מורי ה"ר שמחה להשיב בקצרה. גלוי לפני כל כי לנסותי בא, כי קטנו עבה ממתני, אך ענוותך תרביני. ולא מצאתי איש עיתי לאלתר להשיב על ידו, לכך ישא אדוני את חטאתי, כי עלי מצות המלך לקיים, ואף טירדת (הנשיא) [הנשואין] וטירדת החג מנעני לחקור אחריהם. ששאל אדוני אם זקינה מותרת לייבם או לאו, אני לא באתי לידי מידה זו לשאול דבר זה מרבותיי. אך בבחרותי ראיתי מרת אוריגיא כשהיתה זקינה כשמת בעלה ר' קלונימוס בר' יעקב, דודתו של ה"ר מנחם, והיבמין הר' הילל ואחיו הר' אפרים. ובאו לפני רבותי' בוועד הקהילות רבני שפירא ומגנצא וגרמיישא, ואף רבינו אבא מרי היה שם, וכפאוה שנתנה להם בין קרקע וספרים וכסף שוה מאה זקוקים. כי היא היתה תובעת לחלוץ והם היו רוצים ליבם, אע"פ שהיו להם נשים. ואשר ידם (עמם) [עמה] היו רוצים לכופם לחלוץ, (והם היו רוצים ליבם) והיבמים היו אומרים, תקנת רבי' מאור הגולה לא היה במקום דיחוי מצוה. ולא שמעתי פוצה פה מצפצף שהיו אוסרים להתייבם מפני זקנותה. וחלצו לה, ונשאת לר' אליקום פרנס, ולא היה לה וולד עד יום מותה. ואילו היה בדבר איסור ייבום לא היתה נותנת כלום, כי קרוביה היו קרובים למלכות ונכדה היה ר' מנחם. וידע אדוני כי נ"ל דמותרת לייבם, הואיל והיתה לה שעת כושר. דדוקא דנולדו סימני סריס או סימני איילונית לא חולץ ולא מייבם, כדאמרי' בסוף האשה רבה [צ"ז ע"א], בן עשרים שלא הביא שתי שערות וכו' והוא הסריס לא חולץ ולא מייבם, ומפרש תלמודא. והוא שנולדו לו סימני סריס, ואי לא, מחזקי' ליה בקטן, שעתיד להביאם עד רוב שנותיו, ואע"ג דלא שכיח שיתעכבו בו כולי האי, דתלינן בכחישותא או בבריותא, כדאיתא התם. ואפי' ליבם שרי, דקיימא לן כרבנן דפליגי עליה דר' מאיר, דסבירא להו בריש פ' (יוצא דופן) [בנות כותים, ל"ב ע"א], זיל בתר רובא דקטנים ורוב קטנים לאו סריסים נינהו, וזיל בתר רובא דקטנות ורוב קטנות לאו איילונית נינהו. ואפי' לייבם שרי, כדאיתא התם, (דהכי) [והכי] הילכתא כרבנן. ובפרק כיצד אשת [כ' ע"ב], כל הנשים לא יתייבמו גזירה משום איילונית. ומשני, איילונית לא שכיחא. פי' רובא דאיילונית לא שכיחא, דלא תקשי דבפ' (יוצא דופן) [בנות כותים, שם] קרי ליה מיעוטא דשכיחא. אי נמי, יש לומר, שכיח טפי מנידות מעריסתן. וכיון (שזכין) [שזכינו] דלא שכיחא ואזלינן [בתר רובא], א"כ היתה לה שעת הכושר, ואין כאן רגלים לדבר, דתלינן שלא זכו לבנות זה מזה, הילכך מייבם נמי, כדאיתא בהערל [ע"ט ע"ב], ויבמו את אשתו לקיים דברי ר' עקיבא. ור' עקיבא דנקט, חולץ וחולצין לאשתו, הוא הדין דמייבם ומייבמין לאשתו, כדאיתא התם בגמ', כיון דהיתה לה שעת הכושר, וקרי' ביה להקים שם לאחיו, וכן בזקינה. דלא דמו לפצוע דכא דאותיב רבא, דהתם אסור לקיימו משום [דברים כ"ג] לא יבא פצוע דכא, וגזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שנייה, כדאיתא התם בפ' כיצד [כ' ע"ב], אבל זקן וזקינה אין כאן איסור לאו. ובהערל [פ' ע"א] גרסי' נמי, סריס חמה מנא ידעינן, וכו' עד, וניחוש שמא הבריא בינתיים. ומשני, כיון דתחילתו וסופו לקויי לא חיישינן ומשמע הא לאו הכי חיישינן. ותלינן שהיה לו שעת הכושר. וכן פר"ש, שמא הבריא והיה לו שעת הכושר, ומיהו זו נוכל לפרש לעניין חליצה גרידא. והך דתוספתא [פ"ב ה"ד] ראיה גדולה היא, ובספר המקצועות ורבי' חננאל ובהלכות גדולות הביא אותה אגב גררא דפ"ק דיבמות, דקתני, יש חולצות ומתייבמות, וכו' עד, איסור מצוה ואיסור קדושה חולצות ולא מתייבמות, עקרה וזקינה ושאר כל הנשים או חולצות או מתייבמות. ומה שאמר רבי' בכתבו דשמא לצדדין קתני, שאר כל הנשים לכתחילה, עקרה וזקינה בדיעבד (ובזמן) [יבומן] ייבום, דומיא דפצוע [דכא] וכרות שפכה דקתני בהו סיפא, [או] חולצין או מייבמין. פה קדוש יאמר דבר זה, א"כ הוה ליה למכלל עקרה וזקינה בהדי רישא ולמתני איסור מצוה ואיסור קדושה ועקרה וזקינה חולצות ולא מתייבמות, ושאר כל הנשים או חולצות או מתייבמות. דהא איסור לאוין דומיא דהני ייבומ(י)ן ייבום, כדאיתא בפ' כיצד [כ' ע"ב] ומייתי ליה בהערל [ע"ט ע"ב], פצוע דכא וכרות שפכה סריס אדם והזקן או חולצין או מייבמין. פירוש, בדיעבד, כדקתני, אם בעלו קנו. אלא מדכייל להו בהדי שאר נשים ש"מ דלכתחילה מתייבמת. וכן פצוע דכא וכרות שפכה דסיפא מדלא כייל להו כל[ל] בהדי הספיקות חולצין ולא מייבמין ש"מ דלכתחילה, ומוקמי' לה בקהל גרים, כדאיתא בהערל [שם]. והך דאותיב רבא, פצוע דכא וכו', לא איפשר לשנויי הכי, משום דקתני בה, ואסור לקיימן משום שנא' לא יבא וכו'. וההיא ברייתא אחריתי היא, דמסיים בה, כיצד, מתו ולהן אחין וכו', ואם בעלו קנו ואסור לקיימן וכו', מה שלא שנו בזו, ש"מ דלכתחילה מיירי.
וראיתי (בספר בפ' סיפר') [בפירוש סיפרי של רבינו הילל ובספר אבן העזר] של רבי' אב"ן זקיני שפי' נמי דמריבוי דיבמתו יבמתו ריבה אותה לחליצה, וסתם דבריו, ולא יתכן. כי גם ראיתי שפי' לעיל מינה, ולא אוציא את העריות שהן בלא תעשה, מחליצה, ת"ל לא אבה יבמי, ולא [שלא] (ש)אבה בה המקום. והא ליתא, דהא משנה רווחת היא [כ' ע"א], איסור מצוה ואיסור קדושה חולצת ולא מתייבמת. ותו, אי מאשר תלד ממעט להו מייבום ומיבמתו יבמתו ריבה להו לחליצה, אמאי לא ממעט נמי מאשר תלד איילונית ושאינה ראיה לילד ועקרה וזקינה מייבום, כדמוכח לכולהו מייבמתו יבמתו ריבה, ונימא נמי לאו דווקא, ואיילונית פטורה מחליצה ויבום ועקרה וזקנה ממעט רק מייבום, כי היכא דסיפא דמרב' איילונית לאו דווקא. אלא נ"ל דסיפא ורישא דווקא, וה"פ, אשר תלד, פרט לאיילונית שאינה ראויה לילד, וחדא מילתא היא. ובגמרא דידן [י"ב ע"א] גרסי', פרט לאיילונית שאינה יולדת, ומייבום קאי. ומיהו מחליצה נמי ממעט' ממילא, דכיון שאינה עולה לייבום אינה עולה לחליצה. ואם לא יחפץ האיש וגו', ולא שלא חפץ בה המקום, וממעט מייבום. אוציא (עדרו) [עריות] (ב)של מיתת ב"ד מייבום ולא אוציא חייבי לאוין מייבום, ת"ל לא אבה יבמי, ולא שלא אבה בה המקום, והני מילי בכלל לא אבה. ואע"ג דבפ' כיצד [כ' ע"ב] מפ' טעמא אחרינא, גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שנייה, הרבה דוגמא יש בספרי והם אסמכתא, דהאמר בפ' כיצד [שם ע"א] (דבגדול) [רב גידל] נמי בעי לרבויי מיבמתו יבמתו חייבי לאוין, ולא איתוקם, (ו)רב גידל לא שמיע ליה ברייתא וספרי דדריש ליבמתו ריבה לעקרה ולזקינה, לקחת את יבמתו מה צריך, מפני שנאמר והיה הבכור אשר תלד, ומיעטינן איילונית מייבום, יכול שאני מוציא עקרה וזקינה ואיילונית וקטנה שאינה ראויה לילד, ת"ל יבמתו יבמתו. [ה"פ] יכול שאני מוציא מייבום עקרה וזקינה שתהיה כאיילונית וקטנה שאינה ראוייה לילד שמיעטו מייבום, ת"ל יבמתו יבמתו, ריבה אותם לייבום נמי. והא דנקט קטנה בהדי איילונית, בשיטת ר' מאיר, דאמר [ס"א ע"א], קטן וקטנה לא חולצין ולא מייבמין. וטפי נראה לשנות, יכול שאני מוציא עקרה וזקינה וקטנה ואיילונית, ת"ל יבמתו יבמתו, ריבה עקרה וזקינה וקטנה נמי לייבום, וכרבנן דאזלי' בתר רובא. כנ"ל ועיקר, דאצל איילונית צריך לגרוס, (ו)שאינה ראוייה לילד, כדאמרי' ביבמות [י"ב ע"א], פרט לאיילונית שאינה יולדת. ומההיא דאמרי' [ק"א ע"א], אם היה הוא ילד והיא זקינה אומרים לו, כלך אצל שכמותך, אין ראייה, דהתם קרי לה זקינה גבי ילדה אפי' ראויה לילד. ולא שאני כדיי לסמוך על דברי, אך מה שנ"ל כתבתי. (ואיני) [ואדוני] חכם כמלאך האלקים, יודע להבחין אם כוונתם לשם נוי או לשום ממון הוא או לאו. וגם אם היבם חפץ לכפותה בדין לייבום והיא אינה חפיצה לא לייבם ולא לחלוץ או אם היא חפיצה בחליצה, אודע לרבינו כי תליא באשלי רברבי אי מצות חליצה קודמת אי מצות ייבום ולא ראיתי כופין לאשה לייבם, אך (התם) [רת"ם] ראיתי מקרב לחלוץ (כי היה) [כשהיה] אומר אני חפץ (לכם) [ליבם] עד שהיו מתפשר, אבל כופין (לבם) [ליבם] בב"ד לא ראיתי. יש ראיות על שני הדרכים ואדוני מורי יודע הכל.
